הליקר נחשב למשקה דומיננטי בעל טעם מתוק. סוד ייצור הליקר וטעמו טמונים בתיבול המיוחד שלו. את הליקר מתבלים על פי רוב בדבש, שמנת, שוקולד, תבלינים, פירות ואפילו אגוזים שונים.
ניתן למצוא ליקרים בריכוזי אלכוהול שונים החל מחמישה עשר אחוזי אלכוהול ושבעים אחוזי אלכוהול (כמו האבסנט למשל).
שמו של הליקר מגיע מן המילה הלטינית Lliquifacere שפירושה התמוססות, והיא נשענת על תהליך הפקת הליקר כאשר הכוונה היא להתמוססותם של החומרים המספקים את טעמו המיוחד של הליקר.
ישנם כמה סוגים שונים של ליקר, המתחלקים על פי התיבול שמרכיב אותו:
שנאפס - יש הרואים בשנאפס סוג של ליקר אחרים רואים בשנאפס משקה עצמאי שאינו שייך דווקא למשפחת הליקרים. על פי רוב שנאפס מופק משאריות הנותרות מייצור של מיץ. השנאפס מופק בתהליך של זיקוק והוא נטול כל חומרי טעם. מה שכן מוסיפים לו זה חומרים ארומטיים המשווים לו את טעמו וניחוחו הייחודי. השנאפס מיוצר בעיקר בהולנד ובארצות הסקנדינביות. המשקה מכיל, בדר"כ, ארבעים אחוזי אלכוהול. השנאפס מוגש קפוא בכוס של שוט.
ישנן כמה שיטות להכנת ליקר ביתי אמנה שתיים מהן:
לרוב הליקרים המסחריים מיוצרים על בסיס נקי של אלכוהול, אליהם מוסיפים תיבול וממתיקים אותם. חלק אחר מן הליקרים מבוססים על משקאות בסיס אחרים כגון וודקה שהזכרתי קודם לכן או ויסקי, ג'ין, רום, ואפילו ברנדי ו-טקילה.
עם זאת חשוב לציין שאין מונופול על הליקר וחברות רבות מוציאות ליקרים ואינם חושפות את המתכון שלהן והוא זה נשאר בגדר תעלומה.
יש עדויות לכך שהליקר הראשון הופק בסוף ימי הביניים, בסביבות המאה ה-13, באיטליה, על ידי נזירים שביקשו למצוא נוזל המשמר צמחים המיועדים לריפוי. משום כך היו ליקרים אלו די מרים.
